הפרעת קשב וריכוז, או בשמה הידוע ADHD, היא הפרעה נוירו התפתחותית, בעלת מרכיב תורשתי, שמצויה בכ 7% מהאוכלוסיה, ילדים ומבוגרים. היא יכולה להופיע בשלוש צורות עיקריות :
- קושי בקשב מלווה בהיפראקטיביות
- קושי רק בקשב ללא היפראקטיביות
- הפרעה היפראקטיבית בלבד.
המונח קשב מתייחס ליכולת להתמקד בגירוי מסוים לאורך זמן ולהשקיע בו.
הפרעת הקשב וריכוז נובעת מאי יכולתו של הילד להישאר ממוקד במשימה שלפניו, בין אם היא לימודית או אחרת, ולסנן גירויים לא רלבנטיים, ועל כן הוא נוטה למוסחות, לפעמים לעיכוב בביצוע מטלות ובהתארגנות בכלל, לדחיינות או תכנון זמן לקוי.
ילדים עם הפרעת קשב וריכוז מפגינים לעיתים קרובות תנועתיות יתר, חוסר שקט, דברנות רבה, ובמקביל הם עשויים להיות בעלי דמיון מפותח, יצירתיות בפתרון בעיות, בעלי חשיבה מהירה ואסוציאטיבית, ספורטיביים,זריזים ורגישים לסביבה.
להפרעות קשב וריכוז אין קשר לרמת האינטליגנציה, אך פעמים רבות הן באות ביחד עם ליקויי למידה, כמו קשיים בקריאה, כתיבה, חשבון, זכרון, מוטוריקה עדינה או שפה.
הפרעת קשב וריכוז היא רב תחומית ונוגעת לויסות של עוד היבטים בחיי הילד, אם כי לאו דווקא בכולם: ויסות חושי, ויסות רגשי, ויסות של דחפים. לכן הפרעת קשב וריכוז יוצרת פעמים רבות קשיים גם בלמידה וגם בהתנהגות הבינאישית והחברתית של הילד. למשל – קושי בשליטה על האימפולסים, אי קריאה נכונה של המפה החברתית, ייחוסים לא מדויקים לעצמו ולזולתו, פגיעות רבה או עצבנות. לעיתים, חוסר הריכוז מביא לחולמנות ו"ריחוף", או לחילופין – לאקטיביות יתר.
תופעות שכיחות של חוסר קשב וריכוז הן – חוסר סדר בחדר, מתחיל משימות ולא מסיים, עוסק בכמה פעולות במקביל אולם באופן שטחי, מתקשה באבחנה בין עיקר לטפל. תופעות מוכרות של הפן ההיפראקטיבי-אימפולסיבי הן – נטייה לחיפוש ריגושים, סף תסכול נמוך, נטילת סיכונים, חשיבה קופצנית או פזיזה. אלה מתקשרים לפעמים לקושי בציות למסגרות פורמאליות, דימוי עצמי נמוך, קשרים שטחיים עם קבוצת השווים וקשיים אקדמיים.
אבחון קשב וריכוז מתחיל בסימנים הקשורים בהתנהגות ובריכוז. הורה, בן משפחה או מורה שמגלה סימנים אלה בסביבתו, יכול לפנות לאיש מקצוע המתמחה בתחום: רופא מומחה מתחום הנוירולוגיה, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה או התפתחות הילד, ולבקש לאבחן את התסמונת. אבחון קשב וריכוז נעשה בעזרת כלים מגוונים שמטרתם להשיג תמונה מדויקת ומקיפה: ראיונות, שאלונים, בדיקה רפואית, אבחון פסיכולוגי או פסיכו דידקטי, בדיקות קשב ממוחשבות (כדוגמת המוקסו), הערכות הורים ומורים ועוד. קשה יותר לאבחן את ההפרעה בגיל הרך, אך בילדי בית ספר, הסממנים ברורים יותר בהשוואה לסביבת בני הגיל.
קיימת חשיבות רבה לאבחון קשב וריכוז ולטיפול מוקדם בהפרעה, מכיון שהמשימה העיקרית של ילד החל מהגיל והרך ועד לבגרות, היא לקבל את מיומנויות היסוד, כגון קריאה, כתיבה, הרגלי למידה וארגון, ולהצליח להשתלב בעולם החברתי. אם ישנה הפרעת קשב נסתרת – הוא עלול לצבור פערים עצומים בקליטת החומר והפנמתו, ולאבד את קצב הלמידה. בשל קשיי הויסות ההתנהגותי, הוא אף עלול להיות מתויג בכיתה כגורם חלש או שלילי, ולצבור תסכולים וכעסים על המערכת.
הטיפול כולל לעיתים קרובות שילוב של מרכיבים: מרכיב תרופתי ומרכיב חינוכי- רגשי – כגון טיפול פסיכולוגי, הדרכת ההורים, אימון, טיפול בתנועה או טיפול באמנויות, ביופידבק או טיפול קבוצתי, ואלה מותאמים לכל ילד לפי צרכיו ואפיוניו.
כאשר הילד מקבל סיוע מקצועי ונכון במקומות בהם הוא הכי זקוק להם, הוא יכול בתקופה קצרה יחסית לעלות על דרך המלך, ולהגיע למיצוי מלא יותר של הפוטנציאלים שלו. למערכת המשפחתית ולמערכת הבית ספרית יש תרומה מרכזית וחשובה בהבנה ובמודעות כמו גם ביצירת המערך הטיפולי שהילד זקוק לו, וגם הם יכולים להיעזר בתמיכה מקצועית לפי הצורך. דרושים תיאום ותקשורת בין כל המערכות המקיפות את הילד בעל הפרעת הקשב ריכוז, על מנת לקדמו ולסייע לו.