מאת: עדי בן עמי

 יום עיון בתחנה הפסיכולוגית בגבעת חיים איחוד

"המוות בו נגעת, עובר במברק בתעלה סמויה בינינו" (שנר, 2016)

התחנה הפסיכולוגית בגבעת חיים קיימה לאחרונה יום עיון נרחב בנושא העברה בין דורית של הלם קרב. מטרתו של יום העיון הייתה לחדד את המבט ואת ההקשבה לחומרים קליניים בעבודה עם ילדים ונוער וגם עם מבוגרים, המחזיקים בתוכם רישומים של טראומות לא מעובדות של בני משפחה מהדור הקודם. קולות שתוקים של מאורעות טראומטיים הנגלים בחומרים הקליניים של הילדה או הילד של האב או האם, שפציעתם הנפשית אילמת וסמויה מן העין.           יום העיון נפתח בדבריה של מנהלת התחנה, הפסיכולוגית הקלינית עדי אלפא, אשר הציגה את התפתחות המושג של העברה בין דורית בהקשרים של השואה והזכירה כי היום כבר מקובל לדבר על המשא הנפשי ועל הטראומה שנושאים איתם בני ובנות הדור השני והשלישי לשואה.

הנראטיב הישראלי הקשה מנשוא של התנועה מ’שואה לתקומה’, מזיכרון לעצמאות, הבא לידי ביטוי בחייו של כל אחד ואחת ואפילו במיקומו של יום העיון, באולם שנמצא בין בית טרזינשטאט ובין האנדרטה לחללי מערכות ישראל, מזכיר שגם למלחמות הרבות יש משאות כבדים בדמות קולות אילמים של טראומות הקרב. כפי שכתבה סלמה פרייברג בפתיחה למאמרה המכונן  (Fraiberg, Adelson &Shapiro, 387, 1975)

 in every nursery there are ghosts. They are visitors from the unremembered past of the parents

ביום העיון התקיים ניסיון לחשוב כיצד הנוכחות הטיפולית עשויה לאפשר להתמודד עם אותן רוחות ולהביט אל העבר, של הלומי הקרב, דרך עיבוד וחיבור בהווה.

            הפסיכיאטר ד"ר איל פרוכטר, מנהל המערך הפסיכיאטרי בבית החולים רמב"ם, אשר שימש בעבר בתפקיד ראש אגף בריאות הנפש בצה"ל, פתח את הרצאתו שנקראה פוסט טראומה, הפציעה הבלתי נראית, דרך תיאור חווייתו האישית כאשר מילא תפקיד במיון של בית חולים בזמן פיגוע בצפון הארץ בתחילת שנות ה2000. פרוכטר ניסה אז לתת מענה נפשי ראשוני לכל הנפגעים, תוך שהוא וצוותו עסוקים בכיצד אפשר להפחית את הסיכוי לחוות טראומה משנית ופוסט טראומה של הנפגעים ושל הצוותים המטפלים. אז וגם בהרצאה היום מתמקד פרוכטר במתן מענה לחוויה טראומטית כאשר היא תחת ההגדרה של הפרעה טראומטית אקוטית (acute stress disorder) בניסיון למנוע התפתחות של הפרעה פוסט טראומטית. התיזה המרכזית של פרוכטר היא התערבות מוקדמת, בסמוך לארוע הטראומטי, על בסיס מודל שנהוג בצה"ל, ואומץ בשנים האחרונות כמודל התערבות ראשוני, גם על ידי משרד הבריאות.

            פרוכטר התחיל בסקירת ההסטוריה של התסמונת הפוסט טראומטית. כבר בתרבויות שהיוו את ערש התרבות המערבית, כמו המצרים והיוונים מתוארת התסמונת הפוסט טראומטית כתסמינים של היזכרות או קפיאה, המתייחסים למעשה לacute stress reaction, התופעה של התגובה הראשונית לארוע טראומטי ברור ומובחן המכניסה את האדם למעיין קפסולה מבודדת, קפואה וחסרת אונים. לתגובה לטראומת הקרב היו שמות שונים בתרבויות שונות במהלך ההיסטוריה.למשל, בצבא השוייצרי במאה ה17 התופעה נקראה נוסטלגיה ובמלחמת העולם הראשונה הופיע המינוח shell shock. המשותף למינוחים השונים במהלך ההיסטוריה הוא המשגה של הסובל מהתסמונת כאדם חלש שאינו מגיב באופן מסתגל למצב רגיל, וזאת על מנת שלא להכיר בנזק העצום שחווים בני אדם באשר הם, במצבי קרב. ממדי התופעה הלכו והתרחבו במלחמת קוריאה והגיעו לממדים אדירים במלחמת וייטנאם. במקביל בשנים אלו במלחמת יום הכיפורים, בישראל החלו להופיע עדויות על תגובות טראומטיות לקרב. בעקבות שינויים בשיח הציבורי, בארה"ב של שנות ה70, בעיקר בעקבות לגיטימציה הולכת וגוברת של ביקורת על המלחמה, הופיעה לראשונה בשנות ה80, האבחנה של הפרעה פוסט טראומטית (PTSD) בDSM במהדורתו השלישית. אבחנה שלראשונה מסיטה את המוקד מההלם שחווה הנפגע ביחס לקרב, אל עבר תגובה של הנפגע לאירוע הקרב המהווה את  הגורם הטראומטי ונושא את האחריות לפגיעה.

             פרוכטר הדגיש כי הממדים של פוסט טראומה בתגובה לקרב גדולים מאוד (מעל 15 % בצבא ארה"ב).  הסטטיסטיקות למשל, של מלחמת אפגניסטאן עומדות על 12-15% מהחיילים כסובלים מפוסט טראומה ועל לוחם עבר המתאבד פעם בשעה במשך 11 השנים האחרונות, בארה"ב ואחוזים גבוהים של תחלואה נלווית בקהילה. האחוזים באוכלוסיה הכללית, ובישראל גם כן, של אנשים שחווים תגובה פוסט טראומטית לאחר ארוע הם 5-7% , ובאופן כללי 7 מתוך 10 אנשים חווים תגובה חריפה לטראומה (ASR) לאחר ארוע, אותה תגובה המקדימה פוסט טראומה. הנתונים בישראל, בהתייחס לפוסט טראומה בהקשר צבאי, אינם ברורים בעקבות תופעה של תת דיווח בחברה הישראלית. לרוב מדובר על 7-8 % פוסט טראומה בחיילי צה"ל. כמו כן, ידוע כי חיילי צה"ל שלא שירתו בצוותים אורגניים במהלך קרבות סבלו באופן רב יותר משמעותית מפוסט טראומה מאשר כאלו ששרתו בצבאים אורגניים. פרוכטר גם מעלה השערה כי סבבי לחימה בישראל מתאפיינים הרבה פעמים במשך קצר ושיבה חזרה לאזור מבטחים לשם התרעננות, דבר שלדבריו אינו יעיל מלחמתית, אך משמש גורם חוסן מסוים ביחס לפוסט טראומה.

            פרוכטר טען שישנה בעייתיות בשיטות הטיפול הקיימות בפוסט טראומה. גישתו היא רפואית ולכן הוא מדבר על עדויות אמפיריות ליעילות טיפולית. הוא הדגיש כי נמצאו מעט שיטות מוכחות אמפירית שיעילות לטיפול בטראומה ובנוסף, כי כל השיטות הללו הן כאלה שכוללות מעבר דרך החוויה הטראומטית, כלומר באמצעות מידה מסוימת של חשיפה מחודשת לחוויה הטראומטית. הקושי של מטופלים לעבור שוב דרך הטראומה מביא לאחוזי נשירה מטיפול גבוהים במיוחד (למעלה מ 40%). כמו כן, גישות שבהן יש חשיפה ישירה יחסית לחוויה הרגשית בארוע הטראומטי, כמו PE למשל, אינן בזמינות גבוהה, כי הן קשות מאוד להתמודדות הן למטופל והן למטפל.ת. בנוסף לכך, מצא פרוכטר כי עבודה דרך דיבריפינג (שיטה שהייתה נהוגה בעבר בצבא) רק עלולה להחמיר את המצב וכן, כי מתן תרופות מרגיעות בסמוך לאירוע, אינו יעיל למניעת התפתחות פוסט טראומה.

            נשאלת השאלה אם כך, מה עוזר לטיפול בטראומה. פרוכטר גרס כי התערבות מסוג עזרה ראשונה לתגובה החריפה הראשונית היא ההתערבות בה הוא מציע להתמקד. התערבות בשלב הראשוני תואמת את עקרונות ההתמודדות עם טראומה בשדה הקרב שהותוו על ידי הפסיכיאטר תומס סלמון ב1917, אלו הם עקרונות הקמ"צ (קרבה לשדה הקרב, מיידיות של ההתערבות וציפייה לחזרה לשדה). מבחינת התפקוד המוחי, פרוכטר הציג מממצאים שמעידים כי תפקוד בזמן הסמוך לארוע הטראומטי, המתבסס על האזור הפרה-פרונטאלי במוח, המיוחס לתהליכי חשיבה ראציונליים ואנליטיים, מצביע על עמידות גבוהה יותר לפוסט טראומה, לעומת תפקוד מוחי המבוסס יותר על האמיגדלה, כאזור המיוחס לתהליכים מבוססי רגש. כמו כן, מבחינה נפשית, נמצא כי הבנת ה’מה’ וה’למה’, כלומר תחושת משמעות בזמן ארוע קרב, מהווה גם היא גורם חוסן לפוסט טראומה. כמו כן, נמצא כי תחושת מסוגלות, היא גם גורם המגביר עמידות להתפתחות מאוחרת יותר של פוסט טראומה בזמן התגובה החריפה. לבסוף, התמיכה היעילה ביותר בזמן שלב התגובה החריפה לקרב היא דווקא מבין קבוצת השווים באירוע עצמו ולא מצד גורמים טיפוליים חיצוניים. כלומר, חייל יסייע טוב יותר לחייל החווה תגובת קרב חריפה, מאשר מטפל.ת מבריאות הנפש שאליו יופנה מיד לאחר מכן.

            לסיכום דבריו הציג פרוכטר את עקרונות ה SIX C, להתערבות ראשונית בשעת אירוע מעורר דחק. ששת העקרונות הם מחויבות, תקשורת, בקרה ושליטה, רציפות, אתגר, קוגניציה. על בסיס עקרונות אלו גובש מודל ההתערבות הצה"לי הנוכחי – תכנית המג"ן (מגייס חוסן נפשי). מודל זה מועבר לכל חיילי צה"ל והוא מיושם בשם מודל מעש"ה (השם כפי שניתן לו על ידי ד"ר משה פרחי ממפתחי המודל) כמודל ההתערבות הרשמי של משרד הבריאות, גם בסביבה האזרחית. המודל מושתת על ארבעה עקרונות להתערבות מיידית במצבי חירום.

מ– מחויבות- האדם המסייע צריך ליצור מחויבות בקרב נפגע החרדה, המעניקה תחושת ביטחון (אמירות כמו אני איתך ואתה לא לבד)

ע-עידוד- עידוד לפעילות יעילה. במקום להרגיע את הנפגע ולהרחיק מזירת הארוע, מעודדים לבחירה בין אפשרויות ,לפעולה כדי לסייע לעצמו ולסביבה. לתת לנפגע הזדמנות לחוויית תפקוד.

ש– שאלות מחייבות מחשבה- הפעלת ערוץ מחשבתי , פרה פרונטאלי ולא רגשי. לא להעמיק שיח לכיוון של רגש, אלא לכיוונים קוגניטיבים. עבודה דרך אתגור קוגניטיבי. שאלות של ‘מה עשית’ ולא של ‘מה שלומך’

ה-הבניית האירוע – יצירת נראטיב ברור ומפורט של הארוע והדגשה שהאירוע הסתיים.

            בעוד פרוכטר דיבר על אופן הטיפול בטראומה בעת התרחשותה בנסיון למנוע התפתחות של הפרעה פוסט טראומטית, עיקרו של יום העיון עסק במתרחש כאשר התפתחה כבר פוסט טראומה ואף עברה הלאה אל הקרובים לנפגע.ת. הרצאתה של פרופ’ זהבה סלומון,  ראש מרכז I-CORE לחקר טראומה המונית, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב- טראומטיזציה משנית והעברה בין דורית של טראומה בקרב חיילים, עסקה בהצגתם של ממצאים מחקריים אודות אופיה של תופעת זליגתה של טראומה, שמקורה במאורעות קרב, אל הסובבים את האדם הנפגע. הייחוד בממצאים שהציגה סלומון הוא שאלו ממצאים מקומיים, המבוססים על מאפייני התופעה בישראל, ובנוסף אלו ממצאים המבוססים על גופי נתונים רחבי מימדים. למשל, מחקריה של סלומון אספו ממצאים מכל פדויי השבי הישראלים, באשר הם ומכלל הלומי הקרב ממלחמת לבנון הראשונה. הממצאים נאספו ונאספים במשך עשרות שנים ולכן מדובר בגוף נתונים רחב, לאורך (בזמן) ולרוחב (מספר מלחמות, כל פדויי השבי, משפחותיהם של הלומי הקרב וילדיהם) במידה יוצאת דופן.

            סלומון התייחסה להגדרה הפנומנולוגית של התסמונת הפוסט טראומטית כפי שהיא מופיעה בDSM. לדבריה, PTSD היא תופעה המאופיינת בנסיגה פסיכולוגית והיא מלווה בפגיעה נרחבת בתפקוד, המתממשת במגוון ביטויים פולימורפיים ולביליים. לכן, ההגדרה של הDSM היא הגדרה צרה לדבריה, וייתכנו עוד שלל ביטויים שונים ומשתנים של התסמונת. ביטויים המהווים סימנים לכשל בהחלמה ולמנגנוני הגנה שאינם פוסקים מלעבוד, לאחר שוך הקרבות. למעשה, סלומון מציעה להמשיג את ההפרעה הפוסט טראומטית כ’סרטן’ של הנפש, עקב המידה בה הפגיעה הפוסט טראומטית מתפשטת לכל תחומי החיים.

            סלומון מצאה במחקריה עדויות לכך שישנם אחוזים גבוהים של חיילי עבר שסובלים מפוסט טראומה שאינה מדווחת כלל. כמו כן, ממצאיה מעידים על העיקשות של התסמינים הפוסט טראומטיים גם לאחר שנים רבות. באחד ממחקריה למשל, נמצא כי למעלה מ50 אחוזים מהחיילים שנשאלו סבלו מתסמינים פוסט טראומטיים לאחר מלחמת לבנון הראשונה, וכי למעלה מ20 שנה אחרי המלחמה, עדיין 27 אחוזים עוד סובלים מתסמינים פוסט טראומטיים. הממצאים מראים שהתסמונת הפוסט טראומטית היא תסמונת ציקלית, כלומר תסמיניה באים והולכים במהלך החיים. כמו כן, נמצא כי שיעורי ההפרעה הפוסט טראומטית גבוהים בשנים לאחר הטראומה ואז נמצאים בירידה ועולים שוב בשנות הזקנה.

            ממצאים מעניינים נוספים מעידים על הבדלים בחומרת הפגיעה בין הפרעה פוסט טראומטית כרונית להפרעה מושהית. לאחר טראומה חלק מהנפגעים לא יחוו פוסט טראומה, חלק יחלימו, חלק יפתחו הפרעה פוסט טראומטית כרונית וחלק יפתחו הפרעה פוסט טראומטית מושהית. הממצאים מעידים על כך שההפרעה המושהית חמורה פחות מההפרעה הכרונית. לכן, לעתים עדיף לגעת בסיפור הטראומטי במרחק זמן מסוים, אם לא התפתחו תסמינים פוסט טראומטיים.

            סולומון כאמור, חקרה היבטים ספציפיים של פוסט טראומה בישראל ואחד ההיבטים הספציפיים הוא האופי של פוסט טראומה בקרב פדויי שבי. ישנם שלל גורמים פיזיים ומנטליים שמביאים את מצבם של פדויי השבי להיות חמור ממצבם של לוחמים שלא נלכדו בשבי. ההשפלה השיטתית המכוונת לשבירת רוחם, תנאי הבידוד, העינויים וההשפלות, לרוב לאחר גם קרבות קשים, גורמים לכך שפדויי שבי סובלים מתסמינים חריפים ורבים, ביניהם נטייה לתסמינים סומטיים קשים כמו כאבים כרוניים ורגישות גבוהה לכאב ועד אחוזי תמותה גבוהים יותר ביחס לאוכלוסיות אחרות של נפגעי הלם קרב.

            הממצאים המחקריים מעידים גם על שיעורים נרחבים של טראומטיזציה משנית בקרב סביבתו הקרובה של הנפגע. סלומון הסבירה זאת בכך שסימפטומים פוסט טראומטיים רבים קשורים ומשפיעים על יחסים בין אישיים וביניהם: ניכור, קהות רגשית, הסתגרות והתנתקות, קשיים באינטימיות, קשיים בתפקוד מיני ונטייה לזעם ותוקפנות מוגברים. הממצאים המפתיעים הראו כי דווקא רווקים נוטים להחלים טוב יותר מהלם קרב מאשר גברים נשואים, ייתכן שמפני שאלו האחרונים מתמודדים גם עם עומס האחריות למשפחתם וגם כי הם יכולים יותר בקלות לסגת לתפקיד החולה במשפחה, לעומת רווקים שצריכים לטפל בעצמם.

            סלומון הייתה מבין הראשונות בארץ ובכלל, לחקור נשים של הלומי קרב. היא מצאה במחקריה דמיון מטריד בין שלל התסמינים של גברים לתסמינים של בנות הזוג שלהם. נמצא כי נשים שחולקות את חייהן עם בני זוג שסובלים מהלם קרב סובלות גם מסימפטומים דמויי PTSD, בעיות בריאות והערכה סובייקטיבית נמוכה של בריאותן. ממצא נוסף, ייחודי לחברה הישראלית הוא שלמרות הדחק הגבוה שבו הן חיות, שיעור הגירושין בקרב נשות לוחמים הלומי קרב היה נמוך משיעור הגירושין בישראל. (בארה"ב לשם השוואה, ששה חודשים אחרי שלוחמים חזרו ממלחמת וייטנאם, 60 % מהנישואין התפרקו).

            ממצאים נוספים עלו מתוך מחקר על ילדים להורים פוסט טראומטיים. ממצאים אלו מעידים על סיכון גבוה יותר להזנחה הורית ולהתעלמות מצרכיהם של ילדים, להורות חודרנית והגנת יתר. כמו כן, לנטייה מוגברת לתוקפנות ולחוסר זמינות רגשית.

            סלומון סיכמה את דבריה בכך שלמרות מערכת משפחתית נחשבת לרוב כמערכת תומכת ומאזנת, אז במקרים של טראומה ניתן למרבה הצער לראות שאין פיצוי במערכת המשפחתית, אלא להפך, זליגה של הטראומה ליחסים אחרים במשפחה. היא מציעה לפיכך למקד התערבויות טיפוליות במישורים זוגיים ומשפחתיים.

            ההרצאה הבאה של עדי אלפא, פסיכולוגית קלינית, המנהלת את התחנה הפסיכולוגית בגבעת חיים, נקראה, אני לא מכיר מישהו מהמלחמה את מכירה? מפגש עם ‘הידוע שאינו נחשב’ בטיפול בילדים, והביאה את קולו של הילד, האוצר בתוכו טראומה שהועברה מדורות קודמים. אלפא השלימה את ממצאיה המחקריים של סלומון אודות טראומטיזציה משנית, דרך המשגות תיאורטיות פסיכואנליטיות ודוגמאות קליניות מחדר הטיפולים שממחישות כיצד נראית אותה טראומטיזציה משנית אצל ילדים להורים הלומי קרב.

            ההרצאה נפתחה בקריאה של ההסטוריה של התפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית לכיוון של אנליזת ילדים, כתגובה עקיפה לזוועות מלחמת העולם השנייה. כבר אז היו שטענו שעולמם של ילדים נחדר על ידי המצוקות הרגשיות של הוריהם, מהן סבלו במלחמה ולאחריה.

            ההמשגות הפסיכואנליטיות שתוארו בהרצאתה של אלפא לטראומה מבדילות בין האירוע הטראומטי המתרחש במציאות, לבין הרישום שלו כחוויה נפשית. במצב רגיל, חוויותיו של אדם נרשמות בזיכרונותיו כעדויות פנימיות, הנארגות לתוך רשת אסציאטיבית בזכרון, בה הן ניתנות להתמרה. טראומה היא מצב המאיים למוטט את הנפש וחורג מיכולת ההכלה של הנפש. במצב הפוסט טראומטי, הנפש לא יכלה לשאת את גודש החוויה הטראומטית ועוצמתה.  כשהנפש אינה יכולה להכיל את החוויה, החוויה נותרת ללא רישום, ללא עדות בנפש. זהו מצב שבו החוויות הטראומטיות אינן עוברות התמרה לכדי נרטיב, אלא מוטבעות כזיכרונות עצמתיים וקפואים וכרשמים גולמיים שאינם מקבלים ייצוג מילולי (Van der Kolk, McFarlane and Weisaeth, 1996).        

            המשגה מרכזית נוספת בחשיבה הפסיכואנליטית על התמודדות עם טראומה, שפותחה רבות בכתיבתה של הפסיכואנליטיקאית דנה אמיר בספרה תהום שפה (אמיר, 2013) ובספריה הנוספים,  היא של מושג העדות. פונקציית העד של אדם אחר או של אדם בתוך עצמו, עבור אירוע טראומטי שחווה, היא זו המאפשרת הכלה נפשית של הטראומה. ניתן לדעת, לפי המשגות אלו, שאירוע טראומטי התרחש רק כאשר האחר יכול לספק לו נראטיב . האחר, הוא אובייקט חיצוני (אדם אחר) או אובייקט פנימי, מעיין נמען פנימי, שלו מסופר הסיפור שעבר האדם, ורק אז מתאפשר לו לאדם להכיר את סיפורו (Laub, 2005). דנה אמיר טבעה את המושג ‘פונקציית העד’ (אמיר, 2013), בהתייחסה אל הפונקציה של מתן תוקף לחוויית האני, המבוססת על היכולת לתנועה בין הגוף הראשון לגוף השלישי של התחביר הנפשי. בהתמודדות עם טראומה במהלך החיים, פונקציה זו היא היכולת לתנועה בין עמדת הקרבן לעמדת העד, יכולת חיונית בתוך תהליכי ההחלמה מטראומה,

משום שהיא מאפשרת מצד אחד את המגע עם החוויה הטראומטית ומצד שני את היכולת להעביר את החוויה טרנספורמציה שבתוכה היא עשויה לקבל משמעות חדשה. בהיעדר היכולת לנוע בין העמדות האלה חובר האדם לממשות הטראומטית ללא יכולת להתרחק ממנה מצד אחד, וללא יכולת לשמר חיבור איתה, מצד אחר.

            אלפא הביאה בהרצאתה שתי וינייטות מתוך טיפולים של ילדים הממחישות כיצד בהעדר פונקציית העד בנפשו של האב, הפכה נפשם של ילדיו להיות נושאת החוויה הטראומטית שלא יכלה להיות מוכלת בנפשו שלו. במקרים אלו ואחרים, מתאפשר לחומרים הטראומטיים להתחיל ולהפוך לסיפור, כאשר הסיטואציה הטיפולית הופכת להיות נושאת העדות ובה, דרך נוכחות המטפל.ת, מתהווה הנרטיב ומתממשת העדות הנעדרת. החיבורים הנוצרים אצל המטפל.ת, לנוכח עדות לחלקי חוויה פוסט טראומטיים, יכולים להתחיל ולחשוף היסטוריה שעד עתה לא סופרה ולבנות אט אט מלים לסיפור שלא סופר עד כה.

            התיאורים לא הובאו מפאת שמירה על חסיונם, אך ניתן לומר בקווים כלליים כי במקרה הראשון תואר ילד שדרך ההתמודדות של אמו אתו ועם הקשיים ההתנהגותיים שהציג כסימפטומים, היא יכלה לשחזר ולשמר משהו מהיחסים שלה עם אביה, שסבל מהלם קרב. המטפלת הצליחה להשתמש בנוכחותה ולאפשר לאי- הידיעה שלה להיות נוכחת ובכך למצוא חיבור בין ההווה לבין אינפורמציה של מה שקרה בעבר והאופן שהעבר משתחזר בהווה. לעתים יש למטופל אינפורמציה על סיפור היסטורי מסוים של הדור שקדם לו, אך הוא מכיר זאת כסיפור המנותק ממנו. היידי פיימברג שכתבה על העברה בין דורית טענה כי כל זמן שחסר החיבור בין האינפורמציה לבין חווית ההיסטוריה הפנימית, האדם נדון לשחזור. (Faimberg, 2005). לטענת פיימברג בתהליכי העברה בין דורית, מטופלים משמרים חזרתיות של משהו שאין לו ייצוג בנפשם שהועבר להם מהדורות הקודמים, אשר משחזרים בפעולה משהו שאולי לא הודחק כי אף פעם לא היה יכול להפוך לייצוג בתוכם. התנהגויותיו של המטופל היו שחזור שכזה ללא חיבור. אלפא הציעה, בהמשך לכתיבתה של פיימברג, נקודת מבט טיפולית של חיפוש שאלות שאנחנו לא יודעים לשאול עדיין, על מנת למצוא פשר למה שמשתחזר.

            המקרה השני תאר ילד אשר הסימפטום ההתנהגותי שלו בעצם היווה שחזור של תסמין פוסט טראומטי של אביו, הלום הקרב, שלא עיבד מעולם את הטראומה שעבר במלחמה. ההתנהגות חסרת הפשר הייתה דרכו של הילד לשמר את הקשר עם משהו לא ידוע שחווה אצל אביו ואילו הניסיון של המשפחה להשתיק את אותה התנהגות, הומשג כניסיונה להשתיק את אותה טראומה כואבת מן העבר, שאיימה למוטט את נפשו של האב ואת המערכת המשפחתית כולה.

            אלפא הציעה הסבר לשימור הקשר בין האב לבנו, כחלק מתהליך של הזדהות השלכתית בין הורה לילד, של חלקים ידועים שלא נחשבו. הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס, במאמרו הידוע שאינו נחשב (Bollas,1987), הסביר תהליך זה בכך, שההורה שמתנתק מחלק שאינו יכול לשאת בתוכו, מפקיד חלק זה בילדו. הילד מזדהה עם חלקים מעצמיותם של הוריו שמושלכים לתוכו, בעוד שההורה מנותק מאותו מרכיב וכך אינו יכול לאפשר לילד עיבוד של החוויה אותה ניתק מעצמו. חוויה זו נשארת בתוך הילד כמשהו שלא ניתן לחשוב אותו, אלא רק לפעול אותו. המטפלת פוגשת בחדר משחק פוסט טראומטי של הילד המטופל. משחק שנראה כמו פלאשבק של הלם קרב שחודר למשחקו של הילד ואיו בו אפקט של עיבוד ואין בו יצירתיות. היא פוגשת בעצמה חוויה של אלם ולאט דרך תהליכי העברה וההעברה הנגדית נפתח פתח להתחיל ולהציע מלים לטראומה שלא עובדה מהעבר.

            אלפא סיכמה את דבריה באזכור לכל המטפלות והמטפלים הנוכחים כי גלגולי האימה הפוסט הטראומטיים חבויים לעתים בסימפטומים השגרתיים ביותר, כביכול, עימם מגיעים ילדים לטיפול, וכי על המטפלות.ים להיות מכוונים לשאול ולקלוט את המוזיקה של הלא נודע שעוברת בין הדורות.

 

            ההרצאה הבאה העבירה את החשיבה על טיפול בטראומה ובהעברה בין דורית של טראומות קרב מחדר הטיפולים הפרטני אל הטיפול בקהילה. ד"ר חנה חימי, עו"ס קלינית והמנהלת של היחידה הקלינית בנט"ל, הארגון לנפגעי טראומה על רקע לאומי, הציגה את תפישת המודל המשולב בנפגעי טרור ויישומו בעבודה עם נפגעות.ים ומשפחותיהם. חימי סיפרה כי התפיסה של נט"ל היא שטראומה היא ללא גבולות. היא זולגת לסביבה ולמשפחה, לגוף ולנפש. ולכן גם בני המשפחה ואנשים שנמצאים במעגלי הקרבה והתמיכה, אשר סובלים מטראומטיזציה משנית, זכאים לטיפול.

            בנט"ל ראייה רחבה של משמעות הטראומה. הארגון עובד על פי עקרון של בניית מקום בטוח למטפלים ולמטופלים, מתוך הבנה שנפגעי טרור ומלחמה ומשפחות שכולות הם פוסט טראומטיים, שאבדו אמון בעצמם ובסביבתם. שיקום האמון, התפקוד ותפיסת המסוגלות הם עקרונות מנחים של העבודה בנ"טל. בהתאם לכך, מנסים בנט"ל להעניק חוויה שבונה אמון כבר משלבי הפנייה הפרוצדורליים הראשוניים. ניתן דגש רב על סטינג ובו על יצירת קשר ובניית תכנית של טיפול והחזקה. יש ניסיון באופי ההחזקה לייצר חוויה של רציפות ומקום בטוח כדי לשקם את החוויה הטראומטית דרך המפגש של הפונה עם הארגון. הארגון חוסך לנפגעים את הצורך לעבור דרך מנגנוני ההכרה הרשמיים של המדינה לפוסט טראומה, שנושאים בחובם לא פעם חוויות של ריאקטיבציה של הטראומה.

            המטרייה הטיפולית של נט"ל היא כאמור עבור נפגעי טראומה על רקע לאומי. תחת מטרייה זו נמצאים נפגעי אירועי לחימה צה"ליים ואירועי טרור (פיגועים). מקרים אחרים אינם מקבלים מענה בארגון. חימי הציגה זאת דווקא כגמישות של הארגון, תוך התייחסות מרומזת לכך שבמוסדות הפורמליים ישנה נוקשות גדולה יותר לגבי הגדרת הגבולות של מהי טראומה. הגדרת הגבולות ביחס לטראומה עוררה שאלה מעניינת באופן כללי ביחס לטיפול בטראומה. אם במהלך יום העיון עד כה, כל הרצאה העלתה בכותב שורות אלו עוד ועוד מחשבות על מקרים שונים של מטופלים בקליניקה, שייתכן שטראומה אילמת, שלא נחשבה מפעמת בעורקי נפשותיהם. אולם, דבריה של חימי, הדגישו את המורכבות ואת הצורך לחדד את ההקשבה הקלינית ולהישמר מחשיבה טאוטולוגית הכוללת בתוכה כל מופע סימפטומטי בקליניקה כהד שותק של טראומת עבר.

            הטיפול בפוסט טראומה בנט"ל מוכוון על פי ההנחה כי הטראומה זולגת לכל המשפחה, כפי שהראתה פרופ’ סלומון בממצאי מחקריה. בהתאם לכך, התפיסה הטיפולית נשענת על הגישה הפסיכודינאמית, אך משלבת גישות נוספות ומיועדת גם לפרט וגם למשפחה. ההתערבות היא רב גורמית ומערכתית והיא מותאמת לכל פונה לאחר אבחון ראשוני. התהליך הטיפולי הנט"ל הוא ארוך וגמיש, בהתאם לתנועתו הנפשית של המטופל ולצרכיו ולצרכי משפחתו. ככלל, נמצא בנט"ל כי ככל שהטיפול מתחיל סמוך יותר להתרחשות הארוע הטראומטי, כך הוא אפקטיבי יותר במניעת התפתחות פתולוגיה פוסט טראומטית.

            בנט"ל ממשיגים את המטרה של הטיפול כאינטגרציה של הסיפור הפוסט טראומטי לתוך חייו של האדם, כך שיוכל לנהל את החוויה הפוסט טראומטית ולא ינוהל ויופעל על ידה. הטיפול בנט"ל מזמין את המטופל לנסות ולהשתמש בטראומה כהזדמנות לצמיחה נפשית. ד"ר חימי ציינה כי מניסיונה הקליני בנט"ל, מצאה כי אחד הגורמים המרכזיים שמביאים לשינוי והקלה הוא התפתחות היכולת של מטופלים להביט ולדבר על המעברים החדים שהם חווים, בעקבות החוויה הטראומטית, בין חוויות ורגעים של שליטה לחוויות ורגעים של חוסר אונים. מעברים שכאלו דומים ואולי מבטאים חלק מאותו רעיון שאותו הציגה עדי אלפא בהרצאה שבה דובר על פונקציית העד כפונקציה נפשית המאפשרת, לפי המשגתה של דנה אמיר, את התנועה בין הגוף הראשון לגוף השלישי בתחביר הנפשי, התנועה בין עמדת העד לעמדת הקורבן.

 

            מוריה עמית טל עו"ס קלינית וחיותה קפלן, פסיכולוגית קלינית והתפתחותית ואחת ממפתחות המודל הטיפולי הדיאדי- ‘המודל החיפאי’. דיברו בהרצאתן עדות שלא מדעת  – המפגש הדיאדי כצוהר לעולמו האילם של האב, על רישום הטראומה בנפשו של הילד בגיל הרך. הטיפול הדיאדי הוא מודל לטיפול בגיל טרום חביוני, בגיל הרך, המבוסס על עבודה משותפת של ילד הורה ומטפל בחדר הטיפולים. הפגשת חיי נפש של ילד הורה ומטפל מחייבת עמדה רגשית שיש בה נכונות, מצד המטפל, להיות מושא להשלכות של הדיאדה, לזהות ולהשתמש בתכנים המופקדים אצל המטפל.ת לצורך הבנת חיי הנפש של הצמד הורה -ילד, ביחד ובנפרד. המרצות הדגישות שהפרספקטיבה הדיאדית היא לרוב למעשה, טריאדית או מרובעת בנוכחותו המורגשת של ההורה השני שאינו בחדר ושל מדריך העובד עם המטפל.

            בהתייחסות למקרים של טראומה על רקע של קרב, הצטרפו המרצות לטענה מרכזית ביום העיון כי מקרים של טראומה בעלת אופי צבאית אצל אב, או אצל אב שהוא עצמו בן שכזה, נוכחים וצובעים את המהלך ההתפתחותי של הילד והוסיפו כי ילדים צעירים, לפי ממצאים קליניים ומחקריים, רגישים לחוויות של טראומטיזציה משנית. הם ציינו כי יש חשיבות רבה להקשר המשפחתי ולמשאבים המנטאליים של יתר המשפחה.

            מבחינה התפתחותית, הדגישו המרצות את תפקיד האב בהתפתחות הנפשית של הילד. האב מתמקם כ"אחר" לדיאדה הראשונית,  ויוצר עם ילדו יחסים מובחנים. הוא מסייע בגיבוש עמדה אמביוולנטית כלפי האם, כבסיס לנפרדות, בניית העצמי וגיבוש הזהות. נוכחות האב הממשי (או יותר נכון, של ההורה הנוסף, שלצורך הדיון כאן הוא האב) במרחב ההתפתחותי של הילד מאפשרת גם היא את עמדת ‘השלישי’ (בריטון, 1989). עמדה המהווה תשתית למנטליזציה, לפיתוח אמביוולנציה וריבוי פרספקטיבות לגבי העצמי, האחר והמציאות, ונוכחותה היא קריטית בהתפתחות הנפשית.

            הורה המחזיק בתוכו ‘רוחות מלחמה’ הוא כזה המתמודד לעתים רבות עם היבטים של אבל לא מעובד, המכיל כאב נפשי רב, חרדה ואשמה. הורה שכזה, אשר לא הסדיר את עבודת האבל בעברו, יתקשה לתפוס את מקומו המובחן כ"אחר", וכ"שלישי" ולשמש כשותף עמיד ומכיל לעבודת האבל של ילדו, הנגזרת מתוקף התפתחותו, שכן התמודדות עם כל שלב התפתחותי קשורה בפרידה משלב אינפנטילי קודם. האחריות על שלום הילד, החשיפה המתמשכת למשימות ההתפתחותיות, להתנהלות הדיחפית,לחיי דמיון ומשחק ולמצבים של חוסר אונים, יכולים להפעיל באופן גלוי או סמוי תכנים בעולמו הפגיע של האב, ולעורר השלכות של "רוחות המלחמה"  על חווייתו והתפתחותו של ילדו ועל יחסיו עמו.  נסיבות מסוימות עשויות להפוך את רוחות הרפאים של ההורים להיות פעילות (Fraiberg, Adelson &Shapiro, 1975) והסמפטום שבעתיו פנו לטיפול עם הילד, מהווה ביטוי לדרמה של אחד ההורים, או שניהם, שבה הוא משמש שחקן שלא מדעת.

            המרצות מציעות מספר המשגות המבוססות על גישת יחסי האובייקט, לכך שילדים מנסים להכיר את הוריהם דרך פירוש עולמם הפנימי ויצירת קשר וחיפוש אחר מגע עם האובייקטים הפנימיים של ההורים, אולם כאשר עולמם הפנימי של ההורים חסום ב’צללים ורוחות רפאים’ שבהם בעצמם לא במגע איתן, אזי הילד עשוי לפגוש חלקים אלו ולשאת עדות למאורעות אלימים שבלתי ניתן להיות איתם במגע. התערבות טיפולית מסייעת להורים לזהות את "הגוף הזר" שהושלך, להטמיע אותו בתוכם לפני שישתכן עוד בנפש הילד ויגבה את מחירו (גמפל, 2010).

            הטיפול הדיאדי מפגיש בין עולמו של ההורה ועולמו של הילד בו זמנית "כאן ועכשיו" בנוכחות המטפל כשלישי (בן אהרן ועמיתים, 1997). במהלך הטיפול, ההורה נחשף לעולמו של הילד הצעיר הפועל ומשחק ונותן דרור לעולמו הפנימי על דמיונו וחוויותיו. בדרך כלל מוזמן ההורה להתבונן ולחשוב עם המטפל.ת על חיי הנפש של ילדו כפי שנחשפים בחדר. לעתים מתאפשרת להורה הזדמנות להתבונן בתכני המשחק של הילד כבבואה ילדית של עולמו שלו, או לפירושים שהילד מעניק לעולמו של ההורה ולהתנהלותו כלפיו. תפקיד המטפל.ת הוא הכרחי כמי שמגשר בין האילמות של האב לבין הביטוי המטפורי של הילד לעולמו הנוכחי.

            מתוך התשוקה לדעת את ההורה ומתוך זמינותם של חומרי נפש לא מודעים המוצאים ביטוי במשחקו, הילד נותן ביטוי לחווייתו של ההורה ובכך מאפשר את התנועה בין הגוף הראשון החווה לבין הגוף השלישי הרפלקטיבי. אותה תנועה שנידונה בהרצאות הקודמות, כזו המאפיינת את הפונקציה הנפשית התרפויטית, בהתמודדות עם טראומה- ‘פונקציית העד’.

            במשחקו, הילד יוצר, באופן מטאפורי, מרחב חוויתי, שדה של התייחסות שניתן להתבונן בו ולחשוב אותו.יש בכוחו של המשחק לאחוז את השבר הטראומטי, לתקשר עמו ובו זמנית להחזיק את היעדרו. באמצעות משחק זה ובאמצעות ההכלה של המטפל.ת את ההעברות הנגדיות, אשר עשויות להיות קשות וקיצוניות של כל אחד ממשתתפי הדיאדה,  ניתן יהיה להעניק פשר לטראומה, גשר לעבר עדות, סימבוליזציה ושפה, במקום שעד אז לא היו בו במלים.

            בהרצאה האחרונה של יום העיון, האמנית הרב תחומית מיכל היימן והפסיכואנליטיקאית ד"ר עפרה אשל, הציגו דיון שקראו לו "שרידי נפש" אשר בחן את השפעות טראומת הקרב ממלחמת העולם הראשונה על עבודתו של הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד .ר’ ביון. היימן התחילה את דבריה בהצגת היצירה  (the present, 2001) של אמנית הוידאו הפינית eija-liisa athila, שעוסקת בטראומות,בעיקר של נשים, והשפעתן על הנפש. היימן הציגה קטע שמראה כיצד יש קריסה של הדמות לכדי סימן חזותי שדרכו היא פורשת להזיה וחוזרת דרך הטיפול אל הסמליות של החזותי כדי לשוב אל האירוע שקרה. זהו למעשה המהלך של של ההתנתקות של הסימפטום הפוסט טראומטי מהטראומה והאפשרות שלו להשבה אל מקומו המחובר והמעובד דרך חוויה טיפולית.

            היימן הציגה את החקירה שלה אודות ביון, במסגרת המחקר החזותי שהיא עורכת ביחס לעבודתם של אנליטיקאים מכוננים. היימן בוחנת סימנים חזותיים שהושארו על ידי פסיכאנליטיקאים ומנסה להכיר כך את עולמם ואת כתיבתם. בהרצאתה שנקראה ביון נותן בנו סימנים: ארכיון הקרב של ביון, היא מציעה לקרוא את יצירתו של ביון כבעלת סימנים להיותו הלום קרב, בעל טראומת קרב אילמת. היא מתארת פער בין כתיבתו התיאורטית העשירה לבין עוולות שחשה שמתקיימות בתיאורי המקרה הקליניים שהיה מטריד עבורה והיווה סימן ראשוני לניסיון לאתר מקור לפער זה.

            ביון עצמו תאר את המפגש שלו עם טראומה החל מיומן שכתב להוריו, בסדרה של אוטוביוגרפיות וממואר שנכתב בגיל מאוחר בחייו. ביון הופרד מהוריו בגיל צעיר כאשר נשלח בגיל 8 מהודו, בה נולד לפנימיה באנגליה. ביון התייחס בעצמו באוטוביוגרפיה שלו War Memories לחוויותיו כמפקד טנק צעיר במלה"ע הראשונה (Bion, 2015).  Kay Souter טענה כי לאוטוביוגרפיות של ביון יש איכות של עדות של קורבן לטראומה. בעלות איפיונים תואמים של קהות רגשית, בטחון עצמי נמוך, אבל ואשמהSouter (2009). כאשר אלמנתו ערכה את הפרק בספרו שנקרא Amiens היא נתנה לו את הכותרת ‘פוגה’. ביחס לאירועי ה 8 לאוגוסט שאליהם התייחסה כאובדן זהותו של אדם. חלקים נרחבים מהפרק כתובים בגוף שלישי, כמו למשל "קפטן ביון חש מאוד מפוחד". פרק זה בספרו מתייחס לאירוע בצרפת, בו חייל שהסתתר עם ביון בשוחות בזמן הפצצה נפגע קשות מרסיס ונפער חור גדול בגופו. ביון תאר את האימה והדחייה שחש בעוד החייל הגוסס התחנן בפניו שיתקשר לאימו (Bion, 2015, 255). ביון החל להקיא וצעק באימה על החייל שישתוק עד שזה פונה באלונקה ואילו ביון נותר עם שנאה יוקדת כלפי עצמו בגלל השנאה שחש כלפי החייל הפצוע.

            כותבים שהתייחסו לקשרים בין חוויות המלחמה של ביון לתיאוריה הפסיכואנליטית שלו ראו את ההקבלה בין רסיסי ביתא לרסיסי פגזים ובין מיכלים לטנקים שעשויים גם להגן וגם להרוס את המוכלים בתוכם (Souter, 2009). האימה הנוראית שחווה ביון באותו אירוע הייתה חוויה רגשית בלתי ניתנת להכלה, אשר לא רק פגעה ביכולת לדעת את אותו ארוע, אלא גם היוותה מתקפה על חיבורים. חיבורים בין אסוציאציות בין מחשבות וחוויות רגשיות אשר מאפשרים את הידיעה. למעשה, ניתן לראות לאור חוויותיו של ביון, את התאוריה שלו ביחס להתקפות על החשיבה כפי שמופיעות במאמרו Attacks on Linking כתיאוריה המתאימה להתרחשות הנפשית בעת קריסתה על רקע התמודדות עם טראומה (Bion, 1967). היימן תיארה כיצד החיבור בין התאוריה לאור חוויות הטראומה, שקיבלו עדות רק בכתיבתו האוטוביוגרפית המאוחרת ובתרשימים, צילומים ואיורים מפורטים מאותה המלחמה, נתן הקשר מובן יותר לתיאוריה וגם לפער בין התאוריה לכתיבה הקלינית שבה היא חוותה את ביון כמטפל בעל התקפי זעם ופרשנויות מתקיפות אותו היא כינתה "מציל-תוקף". כזה אשר היה משתיק חלקים בחדר הטיפולים שלו שעלו עם מטופליו והתקיפו אותו. מפרק אותם מנשק שחווה, בעקבות מאורעות חייו כמופנה נגדו. ב 2008 היימן יצרה תערוכה שנקראה התקפות על חיבור שבה הדגישה קולות זועקים במרחבים ללא עדים, בדומה לקולותיו של ביון ושל מטופליו.

            ד"ר עפרה אשל המשיכה את הטענה בדבר הלם הקרב כהסבר לפער בין התאוריה לקליניקה בהרצאתה בצל מוראות הטראומה בנפש: כתיבתו ועבודתו של ביון. אשל עוסקת בשנים האחרונות בכתיבתם הקלינית של ויניקוט וביון המאוחר, המהווים לדבריה, פורצי הדרך לשינוי מהפכני בחשיבה הפסיכואנליטית. בניגוד לויניקוט, כאשר אשל קראה את כתביו של ביון, השקיעה את עצמה בדרך שהוא כותב וחשבה מי היא נהיית בעקבות חוויית הכתיבה והחשיבה של החומר, כפי שהציע אוגדן בכתיבתו אודות כתיבה פסיכואנליטית (Ogden, 2005).

            אשל חשה פער בלתי נסבל בין ביון התאורטיקן לביון הקלינאי. פער זה בין הכתיבה התאורטית לכתיבה הקלינית הופך לבולט יותר לנוכח השינוי התאורטי שעובר ביון ב1967. עד אז הוא יצר פיתוחים ייחודיים של הגישה הקלייניאנית, אך הפירושים בתיאוריו הקליניים נותרו קלייניאניים באופן מסורתי. ב1967 התפרסם מאמר קצר ‘הערות על זכרון ותשוקה’. במאמר זה, יחד עם סופו של הספר Transformations מאותה השנה, עבר ביון מחקירה של ידיעה (K) לקראת חקר של האמת הרגשית האבסולוטית והלא נודעת (O).

            אשל טענה כי בעוד בהערות על זכרון ותשוקה המטפל משעה זכרון ותשוקה ואף ידיעה והבנה, הכתיבה הקלינית שלו שונה מאוד. בעוד ביון התיאורטיקן הציע הכלה בסבלנות ושהייה עם המטופל באזורים של אי ידיעה, בתיאורי מקרה שונים, ובמיוחד בתיאור מקרה של מטופלת גבולית בהתמוטטות פסיכוטית המתוארת, פעם בסמינרים של ביון בלוס אנג’לס ופעם נוספת בסמינרים בבואנוס איירס. לדבריה של אשל ביון אינו מכיל את המטופלת ונוהג אתה בנוקשות. היא תארה כיצד המטפלת זועקת וזעקותיה אינן נשמעות, ואף נהדפות באכזריות על ידי ביון. אשל הציגה את תיאור המקרה בפעם השנייה, מתוך הסמינרים בבואנוס איירס כתיאור מפורק, קשה ומורכב יותר של אותו המקרה. היא הציעה בתקווה כי הוא הציג אותו בשנית כדי לאפשר חשיבה נוספת על המקרה. לדבריה באותו מקרה לא מדובר בטיפול אלא ב’אילוף הסוררת’. היא מציגה פערים בין קריאתו בסמינר תיאורטי לגמישות בטכניקה ובפרושים ביחס למטופלים שצריכים בכך, לבין תיאור המקרה בו היא מראה כיצד הפגין חוסר גמישות ביחס למטופלת שלו שדרשה ממנו להיות אנליטיקאי טוב. ביון עצמו תאר כיצד הוא מקנה לה כך חוויה מציאותית של הורה מתסכל ושזה מה שטיפולי מבחינתו, אך לדעתה של ד"ר אשל, ביון החמיץ את זעקתה של המטופלת שלא נשמעה, כפי שלא היה יכול לשמוע את זעקתו של החייל ששכב לידו בתעלה וכפי שנאלם אל מול זעקותיו שלו ביחס לטראומות הפרטיות שלו.

            אשל טענה כי ביון אכן התפתח דרך תסכול, אך דרך אותה מידה אדירה של תסכול שנשא בקרבו עקב הפרידה מהוריו בילדותו, טראומות המלחמה ומות אשתו הראשונה, הוא גם איבד את הקשרים המשמעותיים בחייו, והחמיץ אולי מטופלת זו ואולי מטופלות.ים נוספים שלא יכל להכיל את זעקותיהם. לדבריה, עדותו המפורטת והקשה בספריו אודות תיאור המקרה שהוזכר גם היא מהלך של מסירת עדות. במטרה לכפר על האשמה ולפגוש מחדש את הזעקות של נשמעו. אני רוצה להאמין שביון כתב במיוחד בכתיבתו המאוחרת מתוך מפגש רב שנים ומייסר שלו עצמו עם הסבל האנושי וכי הבקשה שלו להתקרב אל המציאות הרגשית האבסולוטית היא כשאיפה לכפרה על כל אותן החמצות שהחמיץ ושהוחמץ כמטופל גם הוא, בניסיון לשאוף ולהיות במגע עם מה שנאלם, עם מה שלא נחשב.

            ד"ר אשל הציגה למעשה דרך שזירתה בין כתיבתו האוטוביוגרפית וכתיבתו התאורטית את התאוריה של ביון כתאוריה פסיכואנליטית עשירה לחשיבה ולהבנה של טראומה השזורה בנסיון חייו הכואב של ביון עצמו.

מקורות:

אמיר, ד’ (2013) תהום שפה. ירושלים : הוצאת מאגנס.

בן-אהרן, מ’, אבמאיר-פת, ר’, קפלן, ח’, הראל, י’ ואחרות (1997). מדריך טיפול דיאדי: אם-ילד ואב-ילד, גישה דינמית לטיפול בהפרעות יחסים בילדות. חיפה: אוניברסיטת חיפה -החוג לפסיכולוגיה.

גמפל, י’ (2010) ההורים שחיים דרכי: ילדי המלחמות. ירושלים:הוצאת כתר.

שנר,י’ (2016) ליל הסדר. בתוך כותנה. ירושלים: הוצאת כרמל.

Adelson, E., Fraiberg, S., & Shapiro, V. (1975). Ghosts in The Nursery: A Psychoanalytic

     Approach to the Problems of Impaired Infant-Mother Relationships. Journal of the American 

     Academy of Child & Adolescent Psychiatry. ,14(3): 387-421.

American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders 

     (5th ed.). Washington, DC: Author.

Bion, W.R. (1967). Attacks on linking, in Second Thoughts, pp. 93-109. New York: Jason       

     Aronson.

Bion, W.R. (2015). War Memoirs 1917–1919, ed. Francesca Bion. London: Karnac, 2015, 2nd ed.

Bollas, C. (1987). The shadow of the object: Psychoanalysis of the unthought known. New York: 

     Columbia University Press.

Britton, R. (1989). The Missing Link: Parental Sexuality in the Oedipus Complex, J. Steiner (ed.) 

     The Oedipus Complex Today: Clinical Implications. London: Karnac.

Faimberg, H. (2005)The telescoping of generations: listening to the narcissistic links between 

     generations.  New York, NY: Brunner-Routledge.

Laub, D. (2005) Traumatic Shutdown of Narrative and Symbolization: A Death Instinct

     Derivative?. Contemporary Psychoanalysis, 41: 307-326.

Ogden, T. H. (2005), On psychoanalytic writing. The International Journal of Psychoanalysis, 86: 

     15-29.

Souter, K.M. (2009) The War Memoirs: Some origins of the thought of W. R. Bion. International 

     Jr. of Psychoanalysis 90:795–808.

Van der Kolk, B. A., McFarlane, A. C., & Weisaeth, L. (Eds.). (1996). Traumatic stress: The 

     effects of overwhelming experience on mind, body, and society. New York, NY, US: Guilford 

     Press.